1
יש מצוה שהיא העיקר ויש לה גדרות כמו הנזיר שיזיר מיין ושכר כל ימי נזרו כי היין מרבה התאוה בהסירו הדעת והנה דניאל התענה ולא שתה יין בפסח כי מדרבנן הוא לשתות והנה השם אסר עליו החומץ ומשרת ענבים וחרצנים וזג ותער לא יעבור על ראשו שלא ייפה עצמו לנשים והנה הטעם אם הוא נדר להיות נזיר מן היין לבדו לא יהיה קדוש לשם שלם רק יהיה עם אלה המצות הנזכרות. וככה עשו קדמונינו ביום הכפורים שהוא אסור באכילה וזהו העיקר כי כל עינוי הדבק עם נפש בכל המקרא הוא צום והיה כן כי הנפש כחה בכבד שהיא המתאוה דברים י״ב:כ׳ כי תאוה נפשך. איוב ל״ג:כ׳ ונפשו מאכל תאוה. ויקרא ז׳:י״ח והנפש האוכלת. והעדים כי כן הוא ישעיהו נ״ח:ג׳ למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו הטעם כפול וככה ישעיהו נ״ח:ה׳ הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו ועוד ישעיהו נ״ח:ה׳ ונפש נענה תשביע וכבר פירשתי ענין תהילים ל״ה:י״ג ענותי בצום נפשי למה נפתח בי"ת בצום ואמרו כי גם הוא אסור בשתיה כי מצאו דברים י״ד:כ״ג ואכלת לפני ה' א-להיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובדניאל דניאל י׳:י״ב וסוך לא סכתי ושם תשוב להבין ולהתענות ואין זכר לנפש והנה גם הוא אסור ברחיצה והם אמרו שירחץ בעל קרי ומה נמרצו אמרי הקדמונים אבות ב:א הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה ועוד אבות ד:ב כי שכר מצוה מצוה.